בנם של נדיה ועמרם. נולד ביום כ"ז בטבת תשס"ד (21.1.2004) בחולון. אח קטן לקורל ולמשה.

אופיר גדל והתחנך בחולון, למד בבית ספר יסודי מקומי ובתיכון "עתידים" בעיר.

ילד אהוב, שנון, בעל חוש הומור מפותח, מנהיג אמיתי. המורים בתיכון בו למד סיפרו כי היה שובב, חינני ומלא חיים, תרם רבות לשיח הכיתתי ברגישותו ובבגרותו, ועשה זאת תמיד בנועם ובחיוך.

מגיל צעיר אהב כדורסל ונמנה עם אוהדיה הבולטים של קבוצת הכדורסל "הפועל חולון". הוא עשה הכול כדי לא לפספס אף משחק של הקבוצה והיה דמות מוכרת ודומיננטית ביציעים.

לקראת הגיוס השקיע באימוני כושר קרבי, ועבר מספר מיונים לסיירות.

ב-16.8.2022 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד "שמשון" (92) של חטיבת "כפיר". במהלך הטירונות נפצע ושוחרר לביתו, אחרי שהחלים חזר ליחידה והוכשר כנגביסט – לוחם היורה במקלע ה"נגב" ונמצא לרוב בחוליית החוד הקדמית של הפלוגה.

כמו בכל תחנה בחייו, גם בצבא הפך אופיר לדמות דומיננטית ומובילה. הוא היה אהוב מאוד על חבריו לשירות, הצליח תמיד לסחוף אחריו את כולם והדביק אותם בהומור הייחודי שלו. מהרגע הראשון בשירות לא הפסיק לדאוג לחבריו ועזר להם בכל הזדמנות, דבר שהקנה לו את הכינוי "סבא אופיר".

היו לו חלומות רבים לעתיד. בין היתר, תכנן לטייל בארה"ב אחרי השחרור עם חברים מהגדוד, לאחר מכן, שאף להמשיך לתרום למדינה ולהשתלב בתחום הביטחון.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

עם פרוץ המלחמה, לקח הגדוד של אופיר חלק פעיל בלחימה, תחילה בגבול לבנון, אליו התפשטה המלחמה מיומה הראשון, ובהמשך בשטחי יהודה ושומרון.

בשלב מוקדם של הלחימה, אופיר קרע רצועה בברך ושוחרר מתפקידו לטיפול ושיקום. מאוחר יותר, כששמע שחבריו לגדוד נכנסים ללחימה ברצועת עזה, עשה כל שביכולתו על מנת לחזור לתפקידו ולהצטרף אליהם. "התגייסתי להיות לוחם ואני חוזר ללחימה", אמר, וחזר על המשפט המזוהה עמו, שאותו נהג לומר תמיד לחברים ולמשפחה: "לא באתי לשחק, באתי להילחם".

אופיר נלחם בגבורה, מתוך תחושת שליחות ומחויבות להגן על הארץ ועל תושביה, ובמסירות אין קץ לחבריו. באוקטובר 2024 נפטר סבו מצד אביו. אופיר הגיע להלוויה וקיבל אישור להישאר עם משפחתו כמה ימים, אך החליט לחזור לחבריו הלוחמים.

ביום שני, 11.11.2024, במסגרת פעילות מבצעית בבית לאהיא שבצפון רצועת עזה, נורה טיל RPG לעבר הכוח שלו. אופיר נהרג במקום.

סמל ראשון אופיר אליהו נפל בקרב ביום י' בחשוון תשפ"ה (11.11.2024). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.

קרוביו כתבו: "אופיר היה ילד של הומור, של צחוקים, תמיד כיף בסביבתו ויש לו את ההומור הכי שנון שקיים. בן אדם של נתינה בלי רצון לקבל חזרה, דואג לאחר לפני שדואג לעצמו, אוהב לבלות, ליהנות, בקיצור לחיות את החיים... מלח הארץ שנתן את חייו למען המדינה בגאווה ונתן לנו חיים במותו. גיבור ישראל שחסר לכולנו".

"בשלוש השנים האחרונות היית החבר הכי טוב שלי", כתב חגי, "אני חד משמעית יכול להגיד שזכיתי. זכיתי להכיר בן אדם עם הלב הכי גדול שיש, כיבוד הורים שפשוט כיף לראות, נתינה אינסופית לכולם והבן אדם הכי מצחיק בארץ, אין ספק. בן אדם שכל חלל שהוא נכנס אליו, הוא מאיר את החדר ודואג לאווירה טובה...

"אתה חסר לי בכל נשימה. מטורף שלפני שנייה היית לידי ועכשיו הפרצוף שלך על סטיקרים. זה שובר לי את הלב לאלף חתיכות... איך בן אדם שמשדר כל כך הרבה שמחה וחיים פתאום נהפך למקור הנצחה. אבל כנראה שהשם באמת רוצה את הטובים אצלו".

אופיר מונצח באתר האינטרנט של עמותת לוחמי חטיבת "כפיר".

הוא מונצח בפרויקט "מתכון עם זיכרון" עם עוגת התפוזים האהובה עליו.

עמוד לזכרו נפתח באינסטגרם תחת השם remember_ofir_eliyahu.